יום חמישי, 19 בינואר 2012

פרחים בשמי שניידר

הפוסט הזה חיכה כמה ימים כדי לצאת. אולי כי הוא עדיין מתבשל לו ועצם כתיבתו תביא את התובנות שבו להתבסס עמוק יותר, אולי כי מעורבים בו רגשות רבים שצריכים להרגע, אולי כי לא ידעתי איך להתחיל. אני אתחיל בעובדות היבשות שבזמנו היו נראות החשובות ביותר, והיום ברור שהן היו רק קצה קצהו.. העובדות: תינוק חולה, לא ישן, לא אוכל, חום גבוה, שיעול חנוק, אנחות... הפנייה למיון, הגעה לשניידר, בית חולים לילדים.
והעולם שלך משתנה. העולם שלך מצטמצם, ואח"כ הלב שלך מתרחב.
כל עולמך נמצא בין קיר לוילון, שמפריד אותך מעוד סיפור עצוב של ילד חולה. הטיול שלך הוא במסדרון עם שטיח אפור ודלתות מעוטרות שמנסות לעשות שמח לילדים כאן. אקווריום בקצה המסדרון הוא האטרקציה לילד, והאוכל שלו, החום,  האנטיביוטיקה, הזריקות, הבדיקות ביקורי רופאים, שאלות ותשובות הן הדבר היחיד בו אתה מתעסק. אבל זה ברמה הגשמית...
כי ברמה הנפשית, משהו קורה לך.. הילד הזה שלך, הביא אותך לתיקון נוסף.
כן, על חשבונו אומנם, אז כדאי שתפנים את זה עמוק פנימה!
הודיה, אנשים. פרופורציות בחיים, חברים. נתינה, אהובים. ושוב הודיה...



בואו נחזור אחורה. ליומיום שלך. את קמה בבוקר, ישר לילדים. אין לך זמן לשתות קפה רגע עם עצמך, לעכל את חזרתך לחיים אחרי לילה של שינה. לא תמיד את ישנה, וגם אם כן, את יודעת שהיום לפנייך עמוס כל כך שאת רק מתעייפת מהמחשבה. ואתה.. קם מוקדם, השמש עוד לא זרחה, ואתה יוצא ליום עבודה חדש שבסופו, לא תשכב על הערסל. בסופו תחזור לילדים, ועייף תצטרך לתת את רגעי החסד- להם. שגרה מתישה, דאגות של פרנסה, זוגיות רופפת מעייפות, חינוך שלא תמיד מוצא את הדרך, החסרה עצמית....כן, זה מתיש. אבל...
כשהילד שלך חולה, אתה פתאום מבין מה חשוב ומה טפל. וכשאתה מאושפז בבית חולים לילדים אתה מבין את זה טוב טוב. כי כמה שזו תישמע קלישאה, העיקר הבריאות. ונכון שאנחנו יודעים את זה, אבל השגרה המעייפת הזו משכיחה את זה מאיתנו לזמנים ממושכים, עד שקוראים לנו להתעורר, לקבל פרופורציות חדשות.


"מספר המזל" קומה 7

לילד שלי היתה דלקת ריאות. קשה. וזו לא הפעם הראשונה שאני איתו בבית חולים, והוא סה"כ בן 5 חודשים. אבל אנשים, יש שם הורים לילדים שמאושפזים חודשים. אתה שומע שם סיפורים שהשיער עומד לך. ומול המחלקה בה מאושפז הילד, נמצאת המחלקה האונקולוגית. כן, זו של חולי סרטן. ילדים אמיצים, מתוקים עם עניים גדולות, שהגיעו לעולם הזה לא מזמן, וכבר בית החולים הופך להיות עולמם. אתה מזהה אותם לפי הקרחת, לפי החוורון, לפי העניים הגדולות שרוצות אחרת...
ואז אתה רוצה אחרת...
לקום בבוקר ולהגיד: תודה אלוהים, תודה! תודה שאני בריא, תודה שהילדים בריאים תודה שבעלי בריא, תודה שנתת לי משפחה, תודה שהפקדת אותם באחריותי, ונתת לי את המתנות האלה. אנא עזור לי אלוהים לקבל את כל מה שמזמן היום הזה בהבנה, בשמחה, והראה לי את הדרך הנכונה לחיות בשלווה, בשמחה,בסובלנות ובנתינה. ושמור לי עליהם אלוהים, שמור לי עליהם, כי זה מה שחשוב, וכל השאר...בקטנה!



פרחים בשמי שניידר