כך הכל התחיל...
2004, עדיין רווקה, חזרתי משנים של מגורים באיטליה וטיול בהודו.
גרתי אז בחרב לאת, מושב בעמק חפר, עם גל, שעתיד להיות בעלי.
עבדתי אז בחברה גדולה ליצור פופים...
באחד הערבים, בזמן משמרת מנומנמת, התיישבתי ליד מכונת התפירה והתחלתי לתפור לי תיק.
התיק היה עשוי מבד ליקרה, ממנו ייצרו את הפופים, והחליף את התיק הבלוי שחזרתי איתו מהמזרח.
עוד באותו לילה, הראתי אותו לחברות, סביב המדורה, היתה התלהבות.
זמן מה אחרי, נסענו גל ואני שוב להודו. כשחזרנו הייתי אמורה לחזור לעבודתי באותה חברה.
אבל, ליקום יש תוכניות אחרות.
תפסו לי את מקום העבודה.
שבורת לב, פגועה ומבולבלת הסתובבתי לי בשדות, לא יודעת לאן אפנה.
את לימודי העיצוב סיימתי שנים קודם לכן, התמחתי בעצוב פנים ועבדתי בזה מספר שנים.
לשם לא רציתי לחזור.
כשהחלטתי לסלוח, ולהמשיך הלאה, פיניתי חריץ קטן במוח, לרעיון שירד והפך לעתיד.
התקשרתי לחברת הפופים, קניתי חומר, ויצרתי מספר תיקים נמתחים.
התיק הנמתח היה סטארט אפ!
הוא הגיע במספר צבעים, ונמתח על הגוף בצורות שונות
על הכתף, באורכים משתנים, באלכסון, על הגב, כתיק יד...
הוא היה נוח להפליא, חסר משקל, והגמישות שלו אפשרה למשקל לרדת מטה ולהקל על הכתף.
בפעם הראשונה שהגעתי למכור ביריד אומנים בקניון רננים ברעננה, היו לי כעשרה תיקים, לא יותר.
נשארתי עם אחד.
ואז הגיע הצעד הבא.
ככה בלי לשאול, להתייעץ או להודיע, הלכתי ופתחתי תיק עסק.
ככה אני. את ההחלטות שלי אני עושה לבד.
סביר להניח שאם הייתי משתפת או מתייעצת, היו ממלאים אותי קולות רבים ושונים כמספר האנשים.
אבל כשזה בא מבפנים, בדיוק, לא צריך קול נוסף.
היה לי אז שולחן במטבח, עליו גזרתי, תופרת בחדרה, וחברה בעלת מפעל, אצלה ייצרתי פרחים שהודבקו לתיק בפרס חם.
אנשים אהבו את התיק, היו גם כמה שהתמכרו (ועדיין מחפשים אותו עד היום)...
ואני הסתובבתי לי חופשיה ומאושרת בין היריד הקבוע ברעננה, לירידים אחרים ברחבי הארץ.
הדגמים התפתחו אך נשארו מאותם בדים.
היו גדולים, קטנים, עגולים, טרפזים ומרובעים, פתוחים וסגורים, עם כיסים ובלי, בקיצור- שפע!
אני זוכרת עד היום, משפט פשוט שאמרתי, לכמה מהאומנים שעבדו איתי ביריד,
היה זה באחד הימים הפחות קלים, כשכולם כבר עייפים ומצוברחים...
והמשפט היה כזה:
אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, וזוכים להתפרנס מזה. אין יותר טוב מזה!
זה המשפט שלקחתי איתי לדרך גם כשעזבתי את עולם הדוכנים, שנים אח"כ.
עסק עצמאי זו דרך. וככל דרך היא מפותלת, עולה ויורדת, לפעמים נותנים בה גז, ולפעמים עוצרים.
לפעמים היא נראית ברורה, לפעמים מבלבלת.
לפעמים מגיעים למקום שכיוונו, לפעמים צריך לעשות פרסה ולחזור...
אבל עבורי, לעשות את הדרך הזו בלי שאף אחד יאמר לי מה ואיך, זו הדרך הנכונה.
ולעשות מה שאני אוהבת, ולהתפרנס מזה- זה הכי טוב שיש!
זהו להפעם, ידידי, הנה הצלחתי לנבור בעבר ואפילו למצוא תמונות רלוונטיות.
בפעם הבאה, אספר על התפנית הראשונה בדרך.
2004, עדיין רווקה, חזרתי משנים של מגורים באיטליה וטיול בהודו.
גרתי אז בחרב לאת, מושב בעמק חפר, עם גל, שעתיד להיות בעלי.
עבדתי אז בחברה גדולה ליצור פופים...
באחד הערבים, בזמן משמרת מנומנמת, התיישבתי ליד מכונת התפירה והתחלתי לתפור לי תיק.
התיק היה עשוי מבד ליקרה, ממנו ייצרו את הפופים, והחליף את התיק הבלוי שחזרתי איתו מהמזרח.
עוד באותו לילה, הראתי אותו לחברות, סביב המדורה, היתה התלהבות.
זמן מה אחרי, נסענו גל ואני שוב להודו. כשחזרנו הייתי אמורה לחזור לעבודתי באותה חברה.
אבל, ליקום יש תוכניות אחרות.
תפסו לי את מקום העבודה.
שבורת לב, פגועה ומבולבלת הסתובבתי לי בשדות, לא יודעת לאן אפנה.
את לימודי העיצוב סיימתי שנים קודם לכן, התמחתי בעצוב פנים ועבדתי בזה מספר שנים.
לשם לא רציתי לחזור.
כשהחלטתי לסלוח, ולהמשיך הלאה, פיניתי חריץ קטן במוח, לרעיון שירד והפך לעתיד.
התקשרתי לחברת הפופים, קניתי חומר, ויצרתי מספר תיקים נמתחים.
התיק הנמתח היה סטארט אפ!
הוא הגיע במספר צבעים, ונמתח על הגוף בצורות שונות
על הכתף, באורכים משתנים, באלכסון, על הגב, כתיק יד...
הוא היה נוח להפליא, חסר משקל, והגמישות שלו אפשרה למשקל לרדת מטה ולהקל על הכתף.
בפעם הראשונה שהגעתי למכור ביריד אומנים בקניון רננים ברעננה, היו לי כעשרה תיקים, לא יותר.
נשארתי עם אחד.
ואז הגיע הצעד הבא.
ככה בלי לשאול, להתייעץ או להודיע, הלכתי ופתחתי תיק עסק.
ככה אני. את ההחלטות שלי אני עושה לבד.
סביר להניח שאם הייתי משתפת או מתייעצת, היו ממלאים אותי קולות רבים ושונים כמספר האנשים.
אבל כשזה בא מבפנים, בדיוק, לא צריך קול נוסף.
היה לי אז שולחן במטבח, עליו גזרתי, תופרת בחדרה, וחברה בעלת מפעל, אצלה ייצרתי פרחים שהודבקו לתיק בפרס חם.
אנשים אהבו את התיק, היו גם כמה שהתמכרו (ועדיין מחפשים אותו עד היום)...
ואני הסתובבתי לי חופשיה ומאושרת בין היריד הקבוע ברעננה, לירידים אחרים ברחבי הארץ.
הדגמים התפתחו אך נשארו מאותם בדים.
היו גדולים, קטנים, עגולים, טרפזים ומרובעים, פתוחים וסגורים, עם כיסים ובלי, בקיצור- שפע!
אני זוכרת עד היום, משפט פשוט שאמרתי, לכמה מהאומנים שעבדו איתי ביריד,
היה זה באחד הימים הפחות קלים, כשכולם כבר עייפים ומצוברחים...
והמשפט היה כזה:
אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, וזוכים להתפרנס מזה. אין יותר טוב מזה!
זה המשפט שלקחתי איתי לדרך גם כשעזבתי את עולם הדוכנים, שנים אח"כ.
עסק עצמאי זו דרך. וככל דרך היא מפותלת, עולה ויורדת, לפעמים נותנים בה גז, ולפעמים עוצרים.
לפעמים היא נראית ברורה, לפעמים מבלבלת.
לפעמים מגיעים למקום שכיוונו, לפעמים צריך לעשות פרסה ולחזור...
אבל עבורי, לעשות את הדרך הזו בלי שאף אחד יאמר לי מה ואיך, זו הדרך הנכונה.
ולעשות מה שאני אוהבת, ולהתפרנס מזה- זה הכי טוב שיש!
זהו להפעם, ידידי, הנה הצלחתי לנבור בעבר ואפילו למצוא תמונות רלוונטיות.
בפעם הבאה, אספר על התפנית הראשונה בדרך.
מקסים ומרגש ומעורר השראה!
השבמחקתודה לך והמון בהצלחה
זוהר